עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
שחר אבגי
בת 16
נחשבת חננה
גבוהה
רזה (או לפחות זה מה שאנשים אומרים)
שונאת שאנשים מתקנים אותי
חברותית
מאוהבת בביטלס וברולינג סטונס
הכי אוהבת לקרוא ספרים
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
יוני 2015  (4)
ספרים שכדאי לקרוא
•  מדוע נשים אוהבות גברים
•  הרלן קובן/שש שנים
•  נערה עם קעקוע דרקון
•  חמישים גוונים של אפור
•  הסתערות של תשוקה
•  דמדומים
•  יצורים יפיפיהים
•  השטן לובשת פראדה
•  הארי פוטר
•  פרש הברונזה
•  עשן שחור
•  אחת שיודעת
•  רומן רוסי
•  יום שני כחול
•  לב של דיו
•  אמנות ההקשבה לפעימות הלב
•  משחקי הרעב
•  הרלן קובן מחסה
•  שעות מתות
•  משוואה עם נעלם
•  לנצח
•  צופן דה וינצי
•  אשמת הכוכבים
החיים שאחר
25/06/2015 20:45
שחר אבגי
החיים, רגשות, אהבה

איך אתם רוצים להזכר אחרי שתמותו?

מה אתם רוצים שאנשים יגידו עליכם אחרי שתמותו?

בטוח שלא חשבתם על זה עד עכשיו.. יש לכם זמן. אבל בתכלס, אין לכם... אתם לא יכולים לדעת מה ייקרה מחר. אתם לא יכולים לדעת. כי העולם שלנו כל כך נוראי והפכפך.. בנאדם יכול להיות בשיא ההצלחה שלו ולהיות בטוח שהחיים  מחייכים אליו. ואז ביום בהיר אחד משהו משתבש. הבנאדם מת.. בתאונת דרכים, מהתקף לב, מהחלקה במקלחת.. (חסרות דרכים למות? ) אחרי שהוא מת המשפחה והחברים (אם היו לו) יגידו עליו שלא הגיע לו ושהוא היה בנאדם טוב.. בשורה התחתונה... אחרי כמה שנים מה שיזכרו על החיים שלו זה בעיקר הכמות כסף שהוא עשה..נכון נכון אני יודעת שזה נשמע פשוט נוראי אבל זה נכון. אז אני לא יודעת מה אתכם אבל אני לא רוצה שיזכרו על החיים שלי זה הדברים שעשיתי ולא כמה כסף עשיתי... 

הנה משפט שבטח שמעתם מיליון פעמים: "החיים האלה כל כך קשים אז תמצאו לכם מישהו להעביר אותם איתו"... מצד אחד אתם יכולים לחשוב שמתכוונים לבן זוג או מישהו שתאהבו אבל תנו לי לגלות לכם משהו: אני לא מאמינה באהבה.. "מה?! את לא מאמינה ב א ה ב ה ?!" אז כן כן שמעתם נכון אני לא מאמינה באהבה אבל תנו לי להסביר לכם משהו.. כל הרעיון הזה של אהבת אמת שכולנו שומעים עליה כל החיים שלנו.. מהאגדות כשהיינו ילדים, אחר כך מתכניות טלוויזיה  יוצא מצב שכולנו רודפים אחרי משהו שלא קיים. יש אנשים משכילים שאומרים שהתחושה הזאת של אהבה שאנשים חושבים שהם מרגישים נגרמת מחומרים שמופרשים לנו במוח ונעלמים בממוצע אחרי שלושה חודשים. זה נכון.  כל אהבה שאי פעם נוצרה יכולה להיות מוגדרת כקראש.. אנשים הם יצורים דינמיים.. המוח של האדם לא יכול לשמור על אותה ההרגשה לזמן כל כך ארוך. כמובן יש אהבה בין משפחה.. אבל זה משהו שונה ואני לא נכנסת לזה. בשורה התחתונה אני מנסה להסביר לכם שהבן זוג הזה שאתם צריכים להעביר את החיים שלכם לא חייב להיות בנאדם אחד. זה יכול להיות 40 אנשים שונים שהיה לכם סטוץ איתם... אפרופו סטוצים. לא מבינה למה אנשים עושים כזה עניין מאנשים שלא רוצים מערכת יחסים נורמאלית.. לא כולם חייבים להיות אותו דבר. אם כולנו היינו אותו דבר זה היה משעמם (למרות שכולנו שואפים להראות אותו הדבר אבל בואו לא נדבר על זה עכשיו).. בואו נחזור לנשוא של בן הזוג לבלות איתו את החיים.. גם אם תהיו עם מאה אנשים בכל החיים שלכם ואף פעם לא תמצאו את ה"אחד" כמו שכולם רוצים.. זה לא נורא כל עוד העברת את החיים האלה בניסיון להפיק מהם את המירב. וכשאני אומרת מירב אני לא מתכוונת לכסף. אני מתכוונת לחוויות בחיים.

פעם שמעתי משפט ששינה לי את המחשבה על החים: " כאב הוא זמני. הוא יכול להמשך דקה או יום או שנה אבל בסופו של דבר זה ישכח. כבר כואב לך. אתה כבר סובל. תקבל פרס מזה."

לילה טוב -שחר-

1 תגובות
מטרות לחופש:להפסיק לחשוב
24/06/2015 23:25
שחר אבגי
החיים שלי, חופש גדול
חופש גדול. הסיוט של חיי. כן כן אני יודעת... 'מה את מטומטמת?? -חופש גדול זה הכי כיף' אז נכון אולי בשביל רוב האנשים זה כיף  אבל לא בשבילי... חופש גדול גורם לי לשעמום ושעמום גורם לי לחשוב כמו פילוסופית וזה לא עושה לי טוב .. שלא תבינו אותי לא נכון. אני אוהבת לנוח ואין לי בעיה עם חוסר במבחנים או בלימודים אבל העודף חשיבה על משמעות החיים שלי גורם לי לרצון לתלות את עצמי מהמנורה. סתם,צחקתי (פעם מישהו אמר לי ש"סתם, צחקתי" זה השקר האהוב עליו.. אני מאמצת)  בכל מקרה.. בחופש הגדול. חוץ מהמחשבה על משמעות החיים אני חושבת גם על השנה שעברה וכל שנה זה מבאס לי את התחת מחדש ... רק כדי שתבינו.. אני ילדה חרשנית. אני יכולה ללמוד למבחנים ימים.. שבועות ובסוף לקבל ציון חרא! זה קורה רוב הזמן.. עכשיו אתם בטח חושבים "אוי כמה נורא כבר יכול להיות? בטח היא בכיינית ומתבאסת מציון 96.. אז זהו שלא. אני מקבלת ציונים גרועים. למרות שאני לומדת מלא. ואחרי אחד עשרה שנים בבית כלא הזה שנקרא בית ספר זה מתחיל לדכא באיזשהי צורה... כי אני רואה כל כך הרבה חברים שלי שבקושי לומדים למבחנים ומקבלים ציונים מעולים וממש טובים אז אתם יכולים להבין למה זה מדכא את התחת... בכל מקרה מה שאני מנסה להגיד זה שכל החוסר הצלחה הזה גורם לי לחשוב שאני אף פעם לא אצליח בכלום גם אם אני באמת אנסה וזה ממש ממש ממש מבאס. ואם אתה קורא את זה עכשיו וחושב "מי זאת הממורמרת הזאת" אז כן אני ממורמרת אבל רק בחופש הגדול כי אני חושבת יותר מדי ... כשאני לא בחופש אין לי זמן לחשוב על דברים כאלה... הנה לדוגמא היום ישבתי עם חברה שלי בארומה והיא אמרה לי "תחשבי שכל שניה שאת מאושרת יש אנשים שיושבים ובוכים על קרוב שלהם שמת בלי סיבה.." החופש נותן לנו לחשוב יותר מדיי לעומת זאת בית ספר מכניס אותנו למין מסגרת שחוסמת את הדמיון והיצירתיות הזאת עם חוסר בזמן. 
אז לסיכום... חופש גדול הוא לא טוב כמו שחשבתם לפני. 
"על כל דקה שאתה כועס אתה מאבד שישים שניות של אושר" 
לילה טוב-שחר-
1 תגובות
זה נהיה אישי
23/06/2015 22:58
שחר אבגי
בכי, החיים, החיים שלי, רגשות

טוב אז פוסט שני וכמו שהבטחתי בפוסט הקודם... הפוסט הזה יהיה יותר אישי וקשור לחים שלי.     

 אז השבוע אני והחבר שלי נפרדנו.. ולא. לא היה בכי, דמעות וקופסאות גלידה.. היה נחמד ונגמר..זה לא כאילו היינו מתחתנים. לא מבינה את אלה שמתמרמרות על פרידה... אז למה בעצם אני חופרת לכם על זה? כי עד שנפרדנו תמיד הגעילו אותי האנשים שאומרים שהם נפרדו "ביחד" זה היה מוזר ולא הגיוני.. תגידו מי נפרד ממי ,את ממנו או הוא ממך.. למה לסבך הכל? אם יש משהו שאני שונאת זה שמורחים אותי ותמיד הרגשתי שאנשים מחרטטים אותי כשהם אומרים נפרדנו ביחד.. הרי תמיד מישהו אומר את המילה האחרונה.. כמובן שזה עצבן אותי רק עד שנפרדנו..  

 למה נפרדנו..? אז נחזור ברשותכם שנה אחורה לזמן שבו הכרנו. זה היה בקורס קיץ של תנועת נוער.. הוא.. נקרא לו 'לי'... מזכרון אני מחדרה ויש לנו חבר משותף. בהתחלה היה לו קראש על חברה טובה שהייתה איתי גם בקורס אבל עבר לו ונהיינו ארבעתנו (אני החברה הוא והחבר המשותף) חברים ממש טובים. היינו ישנים ביחד בכנסים של התנועת נוער באוהל והיינו נפגשים בחופשות או כשהיה מזדמן.. עד שיום אחד הוא בא לישון אצלי עם החברה שלנו ועוד חברה שלי מהבצפר.. צחקנו מלא והיה ממש כיף. והקטע עם לי היה שלא משנה כמה היית נמרחת עלי וזה לא היה נראה כאילו את רוצה אותו.. הוא היה כמו החבר הגיי הממש חתיך ולא גיי שלנו. אז מה שקרה זה שהבנות רצו לישון על הספות ואני והוא כמו בסרט רומנטי ודביקי רגיל, נשארנו לישון על המזרון על הרצפה ביחד.. וכמו שאתם מנחשים בלילה התנשקנו..ואתם בטח שואלים את עצמכם.. למה למה מטומטמת? למה להרוס ידידות כזאת? כי שום דבר טוב לא קורה אחרי 2 בלילה (ציטוט מהסדרה המדהימה "איך פגשתי את אמא")                                                                                    

 בואו נחזור חצי שנה אחורה שוב לתקופה שבה היינו רק ידידים.. אני הכרתי את הטיפוס והוא היה פשוט סרסור. זוכרים שסיפרתי לכם שהוא היה ישן איתנו באוהל? הייתה לו חברה באותו זמן.. אז כשנהיינו ביחד אמרתי לו שאני לא סומכת עליו (אתם מבינים למה.. נכון?) והאמת.. זה לא הפריע לי. אפילו לא טיפה..אני לא טיפוס קנאי. נשבעת. אבל בשבילו זה היה ביג דיל שאי אפשר  להתעלם ממנו כי זה משהו שבונה מערכת יחסים...הוא אמר את זה חודש וקצת אחרי שנהיינו זוג.. בהתחלה הקשבתי לו וניסיתי להבין אבל לא התקדמנו לשום מקום וגם הייתי חולה (בגללו, אבל לא שומרים טינה) אז באמת שלא היה לי כוח לזה.. ואני לא בנאדם שעושה דרמה מכל דבר.. שאלתי אותו אם הוא רוצה להפרד..הוא אמר שלא אבל שאנחנו לא מסכימים על כלום... ברגע הזה התחלתי להרגיש שהוא מחרטט אותי. וכמו שכבר אמרתי.. אני לא סובלת שמחרטטים אותי. הבנתי שהוא סתם ממציא דברים לא קשורים.. דיברנו עוד איזה חצי שעה על זה וברגע שנמאס לי פשוט אמרתי לו"אין לי כוח לזה .. זה לא מתקדם לשום מקום. את חושב שאתה יכול להמשיך את הקשר הזה ככה?" הוא אמר לא ואני אמרתי "אז זהו.. נגמר" .                                                                                       

  אז עכשיו הגענו למטרה האמיתית שבגללה כתבתי את הפוסט הזה.. מי נפרד ממי? זהנשמע שטוח ורדוד אבל.. אותי זה העסיק כמה שעות טובות. אז רובכם בטח יגידו.. הואנפרד ממך. אני לא חושבת. זה לא שאני יהירה או משהו. אני לא חושבת שאני יותר טובה ממנו אז הוא לא יכול להפרד ממני. זה לא זה. זאת הדילמה של... באמת נפרדנו ביחד.בכל מקרה בשורה התחתונה.. מה שרציתי להגיד בזה זה שאנחנו תמיד שופטים אנשים על דברים שהם עושים עד שזה קורה לנו. אנחנו תמיד אומרים.. לי זה אף פעם לא ייקרה ואנייודעת שזה נשמע מובן מאליו אבל... זה חשוב.

לסיכום.. תנסו לשפוט פחות אנשים.. אף פעם אתם לא יודעים מתי אתם תהיו במקום שלהם..

NEVER SAY NEVER


לילה טוב -שחר-


0 תגובות
פוסט ראשון
23/06/2015 20:51
שחר אבגי
אני, גיל ההתבגרות, שלמות, שנאה
אוקי אז קודם כל אני בהחלט מקווה שאף אחד לא ייקרא את זה, אני כותבת את זה בשביל עצמי בעיקר ובשביל אנשים שיירצו ללמוד מהטעויות האינסופיות שלי. זאת הפעם הראשונה שאני עושה משהו כזה, והבקשה היחידה שלי, אם אתה מכר שלי אני ממש מבקשת שלא תקרא את הבלוג הזה. אז נכון. אני יודעת שהבלוג נועד כדי לשתף אנשים אבל אני מעדיפה לשמור את זה ככה. טוב אז כמה אזהרות לפני שאני מתחילה... קודם כל אני אדם חופר במהותי ומי שייקרא את הבלוג יבין את זה מהר מאוד, דבר נוסף ואחרון לפני שאני מתחילה לחפור לכם על החיים המאוד משעממים שלי זה שהרבה אנשים נוטים לא לאהוב אותי במיוחד בגלל האישיות שלי (שוב, אתם תבינו את זה כבר בהמשך) אז אני לא אופתע אם לא תתחברו גם.
טוב אז בואו נתחיל... היי לכולם, קוראים לי שחר אני בת 16 ואני שונאת את עצמי, אוי אוף למה זה נשמע נורא? טוב בעצם... אני לא מכירה אף אדם בעולם שאוהב את עצמו באמת.. אף אחד לא מרוצה עם מי שהוא ואף אחד לא אוהב את עצמו ב 100%.. אז אל תחרטטו לי שטויות על זה שיש אנשים שאוהבים את עצמם כמו שהם, כמובן, תמיד יש את אלה עם הביטחון העצמי המופרז, אלה שחושבים שהם יותר טובים מכולם... אז תנו לי לגלות לכם סוד: הם שונאים את עצמם בדיוק באותה מידה כמו כולנו. תמיד שנאתי את המשפט "אף אחד לא מושלם" כי כל הילדות שלי הסתכלתי על פוסטרים של דוגמניות בשלטי חוצות (כמו כל ילדה בערך בעולם) והייתי בטוחה שהן חיות בעולם המושלם שלהן ושיש להן הכל. וכל כך שנאתי את כל הילדות האלה שאמרו שהדוגמניות האלה לא יפות בכלל ושבטח הן מרעיבות את עצמם למרות שידעתי בתוך תוכי שהכל בולשיט.. כל הבנות האלה היו מתות להיות אחת מהדוגמניות האלה. הן היו מתות לחיי הזוהר האלה ... אבל בשנה/ שנתיים האחרונות אני מתחילה לאמץ את המשפט הזה לעצמי מה שגורם לי לשנוא אותו עוד יותר... טוב אפילו אני התבלבלתי. בואו נעשה סדר בדברים: אני לא אוהבת את המשפט הזה בעיקר כי כל הילדות שלי זה לא היה נכון מבחינתי. כל הילדות שלי חינכו אותי לשלמות "תמיד להביא מאה בכל המקצועות" "למה רק 99? מה קרה לנקודה הזאת?" "אל תאכלי כל כך הרבה.. אנשים מסתכלים" "תהיי רופאה" כאילו שרופאה מסמלת את השלמות.. כאילו שאם אני אהיה עורכת דין או סופרת זה יביא בושה למשפחה.. תמיד דאגו לטאטא מתחת לשטיח את כל הדברים הלא טובים. "יש לך רגע של מנוחה? למה את לא לומדת?! יש לך מבחן עוד שבועיים!" אף פעם אין רגע של מנוחה.. תמיד לשאוף לשלמות. תמיד לעשות כמה שיותר בשביל להגיע לזה. ואני מנחשת שברוב הבתים של כולם זה היה ככה.. ואחר כך אנשים מתלוננים שאנחנו לא אוהבים את עצמנו ושהדימוי העצמי שלנו נמוך... פעם קראתי ספר שאחד המשפטים הראשונים בו היה "חינוך הוא המפתח להכל" ואם תחשבו על זה זה כל כך נכון... הדרך בה אתם חיים ומשפיעים על הסביבה היא בגלל הילדות שלכם ואיך שההורים שלכם חינכו אתכם... יש פסיכולוגים שאומרים שאם לדוגמה הורה חינך את הילד שלו ללמוד כל הזמן ולהיות תמיד מושלם בהכל.. רוב הסיכויים שהילד ישקר להורים בהמון מקרים בגלל שהם גידלו אותו בתוך מסגרת סגורה וברורה מאוד בלי האפשרות לפריצת גבולות או לשינוי קל, מן הסתם שהילד יירצה לצאת קצת מהגבולות.
אבל, אני לא פסיכולוגית ואני לא מבינה בדברים האלה.. כל מה שאני מנסה להגיד זה שהחינוך שלך הוא מה שישפיע על האישיות שלך כשתהיה גדול יותר. ואצל רוב הדור שלנו החינוך היה חינוך לשלמות... תמיד מדברים על הדוגמניות שהיו המודל לחיקוי של כל הבנות. זה נכון אבל באופן חלקי כי כמו שכבר אמרתי.. ההורים שלנו הם אלו ששתלו לנו את הרעיון בראש.. המוח שלנו רק היה צריך לפתח אותו קצת.
אז אתם (אם מישהו בכלל קורא את זה) בטח שואלים את עצמכם.. למה את חופרת על זה? אז הסיבה העיקרית שלי היא להסביר לכם שאף אחד לא אוהב את עצמו. אתמל חברה שלי, נקרא לה ל', שלחה לי צילום מסך של מישהי ששלחה לה הודעה  בסטיפס שלפי דעתה מי ששוקל לדוגמה 100 קילו מזניח את עצמו מה שישפיע לו על היחסים עם נשים ואנשים בעתיד. ל' שלחה לי את זה בעיקר כדי להביע את כעסה כלפי החברה ששלחה לה את ההודעה הזאת, אך אני מאוד מצטערת ועכשיו אתם תוכלו להבין למה המון אנשים לא מסתדרים איתי, אבל בתוך תוכי הרגשתי שהיא צודקת.. מי שמגיע למאה קילו זה באמת הזנחה.. ואם לא אכפת לו מעצמו למה שלאחרים יהיה אכפת ממנו? עכשיו אני יודעת מה ייקרה.. כולכם תחשבו. מי זאת הביצ'ית המגעילה הזאת? רק חיצוניות זה מה שחשוב? אז צר לי להודיע לכם אבל כולכם חשבתם את זה.. עמוק עמוק אתם יודעים שזה נכון.. יש הבדל בין מישהו שמן או מלא טיפה לבין מישהו ששוקל יותר ממאה קילו. מאה קילו זה הזנחה.. וכולנו חושבים את זה פשוט אף אחד לא רוצה להגיד את זה בקול... כולם רוצים לצאת יפיי נפש. ואף אחד לא יירצה לצאת המגעיל הזה שאומר שהחיצוניות זה מה שחשוב,  ואני יודעת שכולם מתכחשים לזה היום אבל אין מה לעשות. חיצוניות זה מה שחשוב בעולם שלנו. אחרת אתה/ את לא הייתם ממשיכים לקרוא עד עכשיו. כי אתם יודעים שאכפת לכם מאיך שאתם נראים. ואני רוצה להגיד משהו לכל אלה שאומרים שחיצוניות זה לא חשוב... תסבירו לי למה אכפת לכם מה אתם לובשים? אם חיצוניות לא הייתה חשובה לכם.. הייתם לובשים בגדים מרופטים מלוכלכים והייתם *מזניחים* את עצמכם (והנה חזרנו להזנחה)  אז כנראה שכולנו תמיד נשאר הדור הזה שכל מה שאכפת לו זה חיצוניות.. וזה רק אחד מהדברים שאני שונאת בנו. ולמה אנחנו כאלה?
Because education is the key for everything

 מי שנשאר עד עכשיו וקרא הכל, תודה רבה לך שקראת את מה שיש לי להגיד.. בפעמים הבאות שאני יעלה פוסט זה יהיה קצת יותר אישי ,על החיים שלי ואני מקווה שתאהבו, או שלא.. אני לא שופטת.

תודה רבה-שחר-

3 תגובות